להתחיל

טוב, זה הולך להיות מביך, אבל אני פשוט הולכת להעתיק לכאן משהו שכתבתי על דף באמצע הלילה לפני חודשיים, עם עריכה מינימלית.

סיפור בהמשכים, חלק א'.

זמן להסברים: אחר כך.

 

* * *

 

7 ביולי 2015  23:36

חדר מלון בפראג

 

דברים מרגשים שקרו בימים האחרונים

 

אני בחו"ל! // מטוס קטן מאוד שעושה קולות מטרידים הביא אותי לכאן. // אני יכולה לדבר עם אנשים. באנגלית. בחופשיות יחסית (על הכיבוש!) //

איש עם עיניים טובות (ויפות) מסתכל עליי במטוס // גם אתן טסות לפראג? אכן כן. חבר שלו מציע שניפגש בעיר // אנחנו נפגשים בעיר.

(אחורה בזמן: הוא הצד השקט והביישן מבין שניהם, ואני הצד השקט והביישן מבין שתינו, מהרגע הראשון משהו בו מסקרן/מושך/מוצא חן בעיניי, אבל כמו כל דבר כמעט – הרי ברור שאין לזה סיכוי). ובכל זאת, הוא מתסכל עליי בטיסה ושותק וזה קצת נעים לי.

 

קדימה בזמן: אנחנו, כלומר אני ואנה וחבורה אקראית של זרים, נפגשים איתו ועם עוד שני ישראלים טיפוסיים בפאב צ'כי טיפוסי. אני אדישה או לחוצה או שניהם ולא משתפת פעולה עם כל זה (לא יותר ממה שמנומס), אבל המתח שם (או רק בראש שלי). אנחנו חבורה של בני אדם רנדומליים למדי בעיר אירופאית גנרית, ואנחנו הולכים בכיוון רנדומלי לעבר עוד פאב רנדומלי, או מסעדה, או טירה, או גשר, שיפיגו את השעמום. אני הולכת כי כולם הולכים. אנחנו מדברים על דברים רנדלומיים כמו ישראלים, בניינים סובייטיים, בניינים רוקדים (טוב, רק אחד מסוים), סטריאוטיפים מגדריים, כאלה מין. הוא קצת שם וקצת לא שם, הוא שותק הרבה וגם אני. אני מתחילה לראות את ההשתקפות שלי (אני מדמיינת דברים כרגיל). וחלק בי אומר: לא לא לא לא אין טעם וחבל על המאמץ. אבל הנהר יפה והאוויר צלול והשמש שוקעת (בתשע בערב!) והאור זהוב ומחמיא ואני קלילה (כלומר יחסית אליי) בשמלה פרחונית של קיץ וגם אני רוצה קצת אהבה. והעיניים שלך יפות מאוד.

 

אתה יושב במרחק בטוח ואני שואלת שאלות גנריות מאוד כמו מאיפה ומה ומתי ואתה אולי מכיר את… מסתבר שאתה בערך מה שרציתי להיות פעם [סיפור שוודאי עוד יסופר כאן], ואני נפתחת קצת, אבל לא יותר מדי, אבל אתה מוצא חן בעיניי ואני לא אתנגד אם. אתה חמוד מאוד, קצת ביישן וקצת שתקן אבל גם נינוח ויש לך עיניים טובות, בעיקר. אנחנו מדברים עוד קצת על דברים יומיומיים כאלה ועל דברים שפחות (ארגנת תערוכה של מטאוריטים?!), ואתה מציע באופן מאוד לא מחייב ש"אפשר" (אולי) להיפגש? כלומר בארץ? כלומר אולי בים? (אני חושבת: בהיעדר נהרות ראויים לשמם?). אני עונה תשובה מחייבת עוד פחות והשיחה שלנו נפרמת ונקשרת לשיחות אחרות באזור. אתה יושב קצת יותר קרוב עכשיו אבל בעצם אתה כבר לא.

 

אתם צריכים ללכת להתארגן לטיסה שלכם חזרה לארץ. אנה אומרת – ברור לכם שלא נשמור על קשר, זה רק קטע כזה של ישראלים בחו"ל. מה שקורה בפראג (מה קורה? שום דבר) נשאר בפראג. אני מוחה חלושות אבל מבפנים כולי לבטים וספקות ותקוות ופחדים. זה חסר סיכוי, זה חסר טעם, ולמה לי כל זה. והוא בכלל בן שלושים (כלומר זקן רשמית בסטנדרטים שלי* ואני מתוסבכת ואבודה. אבל כמו שפול בנקס אומר, When love comes honey take it, only one in a hundred make it. אז אני אוזרת אומץ ואומרת, רגע! אז איך אתה מאיית את השם שלך באנגלית? ושולחת לך בקשת חברות. זה הדבר הכי אמיץ שעשיתי בזמן האחרון, ומה שיהיה יהיה, ובחלומותיי בהקיץ בזמן הרצאות משעממות אני כבר מסריטה ומגלגלת בראשי את כל התרחישים הפוטנציאליים. אני מתרגשת וקצת טוב לי ככה, גם אם זה רק בראש שלי.

 

 

 

(המשך יבוא)