דיבורים של בינתיים

להתחיל

טוב, זה הולך להיות מביך, אבל אני פשוט הולכת להעתיק לכאן משהו שכתבתי על דף באמצע הלילה לפני חודשיים, עם עריכה מינימלית.

סיפור בהמשכים, חלק א'.

זמן להסברים: אחר כך.

* * *

7 ביולי 2015 23:36

חדר מלון בפראג

דברים מרגשים שקרו בימים האחרונים

אני בחו"ל! // מטוס קטן מאוד שעושה קולות מטרידים הביא אותי לכאן. // אני יכולה לדבר עם אנשים. באנגלית. בחופשיות יחסית (על הכיבוש!) //

איש עם עיניים טובות (ויפות) מסתכל עליי במטוס // גם אתן טסות לפראג? אכן כן. חבר שלו מציע שניפגש בעיר // אנחנו נפגשים בעיר.

(אחורה בזמן: הוא הצד השקט והביישן מבין שניהם, ואני הצד השקט והביישן מבין שתינו, מהרגע הראשון משהו בו מסקרן/מושך/מוצא חן בעיניי, אבל כמו כל דבר כמעט – הרי ברור שאין לזה סיכוי). ובכל זאת, הוא מתסכל עליי בטיסה ושותק וזה קצת נעים לי.

קדימה בזמן: אנחנו, כלומר אני ואנה וחבורה אקראית של זרים, נפגשים איתו ועם עוד שני ישראלים טיפוסיים בפאב צ'כי טיפוסי. אני אדישה או לחוצה או שניהם ולא משתפת פעולה עם כל זה (לא יותר ממה שמנומס), אבל המתח שם (או רק בראש שלי). אנחנו חבורה של בני אדם רנדומליים למדי בעיר אירופאית גנרית, ואנחנו הולכים בכיוון רנדומלי לעבר עוד פאב רנדומלי, או מסעדה, או טירה, או גשר, שיפיגו את השעמום. אני הולכת כי כולם הולכים. אנחנו מדברים על דברים רנדלומיים כמו ישראלים, בניינים סובייטיים, בניינים רוקדים (טוב, רק אחד מסוים), סטריאוטיפים מגדריים, כאלה מין. הוא קצת שם וקצת לא שם, הוא שותק הרבה וגם אני. אני מתחילה לראות את ההשתקפות שלי (אני מדמיינת דברים כרגיל). וחלק בי אומר: לא לא לא לא אין טעם וחבל על המאמץ. אבל הנהר יפה והאוויר צלול והשמש שוקעת (בתשע בערב!) והאור זהוב ומחמיא ואני קלילה (כלומר יחסית אליי) בשמלה פרחונית של קיץ וגם אני רוצה קצת אהבה. והעיניים שלך יפות מאוד.

אתה יושב במרחק בטוח ואני שואלת שאלות גנריות מאוד כמו מאיפה ומה ומתי ואתה אולי מכיר את… מסתבר שאתה בערך מה שרציתי להיות פעם [סיפור שוודאי עוד יסופר כאן], ואני נפתחת קצת, אבל לא יותר מדי, אבל אתה מוצא חן בעיניי ואני לא אתנגד אם. אתה חמוד מאוד, קצת ביישן וקצת שתקן אבל גם נינוח ויש לך עיניים טובות, בעיקר. אנחנו מדברים עוד קצת על דברים יומיומיים כאלה ועל דברים שפחות (ארגנת תערוכה של מטאוריטים?!), ואתה מציע באופן מאוד לא מחייב ש"אפשר" (אולי) להיפגש? כלומר בארץ? כלומר אולי בים? (אני חושבת: בהיעדר נהרות ראויים לשמם?). אני עונה תשובה מחייבת עוד פחות והשיחה שלנו נפרמת ונקשרת לשיחות אחרות באזור. אתה יושב קצת יותר קרוב עכשיו אבל בעצם אתה כבר לא.

אתם צריכים ללכת להתארגן לטיסה שלכם חזרה לארץ. אנה אומרת – ברור לכם שלא נשמור על קשר, זה רק קטע כזה של ישראלים בחו"ל. מה שקורה בפראג (מה קורה? שום דבר) נשאר בפראג. אני מוחה חלושות אבל מבפנים כולי לבטים וספקות ותקוות ופחדים. זה חסר סיכוי, זה חסר טעם, ולמה לי כל זה. והוא בכלל בן שלושים (כלומר זקן רשמית בסטנדרטים שלי* ואני מתוסבכת ואבודה. אבל כמו שפול בנקס אומר, When love comes honey take it, only one in a hundred make it. אז אני אוזרת אומץ ואומרת, רגע! אז איך אתה מאיית את השם שלך באנגלית? ושולחת לך בקשת חברות. זה הדבר הכי אמיץ שעשיתי בזמן האחרון, ומה שיהיה יהיה, ובחלומותיי בהקיץ בזמן הרצאות משעממות אני כבר מסריטה ומגלגלת בראשי את כל התרחישים הפוטנציאליים. אני מתרגשת וקצת טוב לי ככה, גם אם זה רק בראש שלי.

(המשך יבוא)

ארבע אהבות חדשות

אני מרגישה שהעדרותי השערורייתית מכאן, והעדרותי השערורייתית אף יותר מכתיבה בכלל מחייבת אותי לפרסם דין וחשבון מפורט אודות היכן-הייתי-ומה-עשיתי. וזה עוד יקרה, מתישהו. בינתיים קל לי יותר לכתוב על דברים שמחוץ לעצמי, והיום: אהבות חדשות. לצערי כבר לא מזדמן לי להקדיש למוזיקה מספיק זמן, ובכל זאת, יש שירים שהם עוגן בזמנים שאין בהם עוגנים אחרים. הנה כמה מהם:

אורסולה שוורץ: לא

את ההרכב הישראלי המסתורי הזה הכרתי מפרויקט המחווה (המעולה!) של עונג שבת לשירי טום וייטס בעברית, שם הם ביצעו את אחד הקאברים המוצלחים באלבום, ל"אלוהים יצא לטיול עסקים". מיד אצתי לגוגל, ידידו הטוב של האדם, לחפש חומרים נוספים שלהם. מה רבה הייתה אכזבתי משלא מצאתי דבר. מסתוריים כבר אמרתי? ובכן, לא אמרתי נואש, ומדי פעם כשנזכרתי בשיר ניסיתי את מזלי מחדש, וביום מן הימים אכן צץ לו עמוד בנדקמפ מסתורי לא פחות, אך לפחות כזה שהיו בו כמה שירים חדשים. מסתבר שהחבר'ה מתמחים בשירי משוררים ישראלים, כמו גם בעטיפות קריפיות במיוחד.

"לא", בכותרת מינימליסטית שהולמת את תוכנו, הוא שיר קטן ויפה של אגי משעול שקיבל כאן עיבוד הולם ונהדר בפשטותו.

בונוס: חרקים ב-HD.

Owen Pallet: The Sky Behind the Flag

אוון פאלט הוא כנר שעבד עם ארקייד פייר, בין היתר על הפסקול לסרט הנהדר Her. ההיכרות שלי איתו הייתה מוגבלת לכמה שירים ששמעתי פה ושם, עד שלינק מקרי הוביל אותי לקליפ הזה, שתפס אותי מיד ולא עזב מאז. הוא קריפטי למדי – אולי אפילו סתום – ועם זאת משהו באווירה שלו מסונכרן באופן מושלם עם השיר, שהוא אולי השיר האהוב עליי בחודשים האחרונים. למה אני לא יכול להרפות? "למה אני לא יכול לאבד שליטה?" הוא שר, בקול צלול ומחושב מדי על רקע פעימות לב אלקטרוניות מחושבות מדי, מתוזמנות להפליא, שאין בהן מקום לאלתור או לספונטניות. וזה אחד מהרגעים הנדירים האלה בהם אני נאלמת אבל רוצה לצעוק: היי, זאת אני, זאת ממש אני!

I need to lose control
Why can't I lose control

ארז לב ארי: מלחמה אבודה

גם אל השיר הזה הגעתי די במקרה כשהקשבתי לתכנית מיוחדת של "הקצה" לציון 20 שנה למותו של דוד אבידן. לא הכרתי את ארז לב ארי לפני כן אבל התאהבתי בשיר מהרגע הראשון. המילים של אבידן, כך הבנתי, נכתבו על השואה, אבל הן מעורפלות מספיק כדי להתאים גם למלחמות שלנו, וכאלה כידוע לא חסר.

והמצור הוסר פתאום מעברים
וייתכן שיש שמיים אחרים.

Kishi Bashi: In Fantasia

קישי באשי הוא שם הבמה של קארו אישיבאשי, חבר באוף מונטריאול – הלהקה הכי צבעונית שיש – וגם בהרכב של רג'ינה ספקטור. השיר הזה סוגר את אלבום הסולו האחרון שלו, שהוא רכבת הרים צבעונית ומרהיבה של שירים עם שמות "חהחהחה חלק 2" וסיפורים על – בין היתר – הבריאה, אחד בשם מר סטייק ואיך לא, הרפתאות עם כימיקלים. באופן מפתיע למדי זה אלבום שמצליח לשמור על קוהרנטיות על אף הרושם המקושקש מעט שהוא מותיר בהאזנות ראשונות. השיר הזה יוצא דופן – עד כמה שאפשר לומר זאת על אלבום שכל שיר בו יוצא דופן – אולי בגלל האורך שלו שמאפשר מרחב נשימה שכל כך נחוץ אחרי הבלגן שקדם לו. וחוץ מזה, הוא פשוט יפהפה.

לעצור

"קיומנו כיום, אופיו פעיל. כל חיינו
אינם אלא חתירה קדימה. מכלול חייה של החברה – כשהיא עובדת או מתפללת או מתבדרת –
רווי תוקפנות, תוקפנות מוכרת. מטופחת ומקובלת המובאת בחשבון בכל תכנון. […] אין איש הושב בחיבוק ידיים
ומצפה למשהו, כי המצפה לא יזכה בשום דבר, ואין איש יושב ומסתכל. אין עוסקים עוד
בהסתכלות ואין מטפחים אותה, אין מלמדים אותה בשום מקום, ובאין יודעין ויתרו עליה
הכל. אולי נתפסים להסתכלות אנשים זקנים, בלי משים, כשהם מתמכרים לזיכרונות או
שוקעים בהרהורים; וכמובן, אם עדיין לא התנמנמו או עצמו עיניהם
לנצח, באין רואה. אכן, יש לנו מוסדות מיוחדים ומעבדות להסתכלות. אבל שם רק משמשת
ההסתכלות את הייצור או את ההשקעה שנועדה לשאת רווחים. ואין לכך כל קשר להסתכלות
שאני מתכוון אליה. ההסתכלות האמיתית היא, כפי שהגדרתיה לעיל הגדרה כללית, הלך-נפש.
עכשיו אגדיר אותה במדויק יותר: זו צורת קיום – מתמיד, סביל, כמו שאומרים, שתוּק, מהורהר.
המתנה? לא. המתנה למה? לגבי המסתכל עומד הזמן דום, הרי שאינו איכר המצפה לנביטת
הזרעים."

חזירי
הים/ לודוביק ואצוליק, עמ' 23

"תכליתיות היא חובה שממנה מצליחים להתחמק רק אלו שהוכרזו רשמית כנוטים למות – הזקנים, הקבצנים, המכורים לאלכוהול או סמים. לפיכך, ברגעים של חולשה אני מוצא את עצמי מחקה את ההילוך הנחוש של האנשים העסוקים. אני אפילו מעיף מבט בשעון שעל צג הסלולרי שלי ואז מקפל ומכניס אותו בחזרה לכיס ברוב טקס. קשה להיות המשוטט היחיד בעיר שבה אפילו תינוקות בעגלה נראים כאילו הם ממהרים לאן שהוא"

קצב התמוססות הקרחונים/ יזהר הר לב, עמ' 36

* * *

הממשק של ישראבלוג הוא כמו בגרות בתנ"ך, או סיכת ביטחון שמחזיקה את הכומתה – משהו שאני זוכרת שהיה חלק ממני פעם אבל ב-2015 הוא קצת תלוש. משהו באייקונים נראה כאילו נלקח ממהדורת ממהדורת 1999 של אופיס (ביליתי עכשיו כמה דקות בלנסות להיזכר איפה לוחצים כדי לנקות עיצוב), שלא לדבר על העמוד הראשי שפשוט קפא בזמן.

התכליתיות (שלעתים אינה אלא מסווה לעצלנות) וההסתכלות בדברים אחרים הרחיקה אותי מהמקום הזה ומהכתיבה בכלל. שילוב של נסיבות פחות ויותר סבירות יחד עם רגעי סנטימנטליות שהכו בי פתאום החזירו אותי לכאן. לא חשבתי שזה ייקח כל כך הרבה זמן, אבל הנה אני שוב פה. לא מבטיחה להתמיד אבל מבטיחה לפחות לנסות. (ולו כדי להעיף אחורה את תמונותיי שלמרבה המבוכה מתנוססות בעמוד הראשון כבר כמעט 4 שנים).

עוד יש כאן מישהו? אם כן, השמיעו קול.

(תודה לא')

I feel my luck could change

לפני:

במהלך:

אחרי:

22/08/2011

ביי ביי, צבא ההגנה לישראל!

רואה את הסוף

ביום חמישי שלח צה"ל את שפחתכם הנאמנה, סמל ס' (כן כן, בפעם האחרונה שכתבתי כאן בטח עוד הייתי טוראי) לכנס משתחררים. כן כן, הזמן עובר מהר כשלא כותבים, וגם זמני הגיע סוף סוף. אחרי שנתיים בהן שירתתי את המולדת בגאון (פחות או יותר), אני עתידה להשתחרר בעוד פחות מחודשיים. אי לכך נדרשתי להתייצב בגני התערוכה ליום שכולו הצדעה לפועלי עד כה, ורצון כן וחף משיקולים מסחריים להדריך אותי לקראת הג'ונגל שנקרא חיי האזרחות המתקרבים.

חיילים, כידוע, הם מקרה פרטי של צורת החיים המתקראת "ישראלים". ככאלה, אם תעמיד אותם בהמוניהם מאחורי גדר מאולתרת ומאבטח מזדקן, אל תהיה מופתע אם התוצאה הכללית תהיה גוש ירוק של דחיפות, צעקות, ובשילוב של חום אימים גם התעלפות אחת. אחרי המראה המלבב של מאות חיילים מזיעים ומאבטחים המומים שהיו נחושים לא לתת לצה"ל לנצח הפעם, ואחרי המתנה בת נצח למה שלפי עוצמת הדחיפות נדמה כהמתנה להופעה בחינם של משה פרץ, נדחסתי פנימה.

בפנים לא חיכה לי משה פרץ, רק שורת מש"קיות ת"ש נחמדות שחילקו צמידים צהובים, ערכת חוברות של היחידה להכוונת חיילים משוחררים, ותלוש לסנדוויץ'.

אחרי הרצאה בנושא מפתיע (ספוילר: כשמשתחררים, הצבא דווקא שמח לשלם לך כסף) עם תוכן לא ממש מפתיע (טופחת לעצמי על השכם כי קראתי על הכל באינטרנט מבעוד מועד), עשיתי את דרכי,יחד עם שתי חברותיי למדור שמתשחררות יחד אתי, אל גולת הכותרת של הכנס: ביתן הדוכנים. אני יכולה לסכם את החוויה כך: אם הכנס נועד להכין אותי לחיים האזרחיים, אזי שבחיים האזרחיים כל אחד מנסה למכור לך משהו, רצוי באגרסיביות, וכל המרה הרי זה משובח

החל בקורס פסיכומטרי (עשיתי, תודה), חברות בקופת חולים (למה לא), סמארטפון (אני אסתפק בסוני אריקסון החבוט שלי מודל 2009), קורס ברמנים (אני בחורה של מיץ. הדבר הכי אלכוהולי ששתיתי בחיי זה שנדי), עבודה כדיילת (אני בחורה של שתי רגליים על הקרקע), או עבודה בשב"ס (פחחח).

ואם החיים לא מנסים למכור לך משהו, הם דווקא שמחים לתת לך דברים בחינם, כמו עטים (!), שרשרת-הוואי (?), או יו-יו (?!), כל זאת בתמורה הצנועה למספר טלפון וכתובת מייל, שמשמעותה הרים של ספאם למשך כל החיים, ותודה שהתעניינתם בלימודי רפלקסולוגיה למתחילים.

בעוד שחברותיי למדור עטו בשמחה על כל דוכן שהמילה "הייטק" בצבצה מעליו ואף תרמו את פרטיהן בתמורה ל-כן, ניחשתם נכון, עוד עט, אני מסרתי את פרטיי לשתי חברות השמה כלליות, בעיקר כדי לצאת ידי חובה ולשכנע את עצמי שכך אמצא עבודה. בעוד הן מתקשקשות עם הנציגים על מערכות הפעלה ומערכות מידע וקורסי הכשרה, אני החלטתי שלעזאזל עם הכסף הגדול וההבטחות, אני לא רוצה למצוא את עצמי יושבת עוד שנתיים מול סו-קולד מערכת מידע אבל עושה עבודה שמסתכמת בבהייה בטבלאות אקסל.

השאלה היא, כמובן, מה כן.

(המשך יבוא וכו').

אינך מזוהה על ידי המערכת

ניסיתי לתומי לעשות כאן משהו – נראה לי שלהמליץ על פוסט לעמוד הראשי – וישראבלוג הודיע לי, בפעם המאה אך באותה לקוניות של הפעם הראשונה: "אינך מזוהה על ידי המערכת. באפשרותך להתחבר מחדש ו…" וואלה? להתחבר? אפשרות מעניינת. מזמן לא עשיתי את זה באמת. אולי זה רעיון לא רע. ועכשיו יש גם ממשק עריכה נורמלי, בפעם הראשונה מזה, כמה, תשע שנים – שהאתר הזה קיים? שלום וברוכה הבאה לשנות האלפיים, באפשרותך להתחבר או… טוב, טוב, בסדר. נתחבר.

על פי החוקים הלא כתובים של הבלוגוספרה אני וודאי אמורה להסביר עכשיו לאן ומדוע נעלמתי. האמת? לא הלכתי לחפש את עצמי בשום מקום (וגם אילו רציתי, האפשרויות שלי, יש להודות, מוגבלות למדי) ולא החלטתי לעזוב באימפולסיביות. אני לא יודעת להסביר לעצמי, או למישהו אחר, למה לא כתבתי שום דבר במשך כל הזמן הזה – גם לא למגירה או למה שזה לא יהיה שכותבים לתוכו היום. אם בכל זאת אנסה לענות, התשובה תהיה אחת מאלה: שחיקה מתמדת של נפשי הרכה, החופשיה והאומנותית על ידי שגרת צבא ההגנה (ועל כך בהמשך), מחסור בזמן, עייפות גוברת, מחסור במוטיבציה, מחסור ברעיונות או לחילופין אינפלציה שלהם, ועוד היד נטויה. הסיבה האמיתית והפרוזאית פחות תהיה עצלנות כרונית. וגם השיתוק הזה מול מסכים ריקים (למרות שעכשיו כל כך קל לי פתאום. אולי זאת המקדלת החדשה).

[אחרי שתי פסקאות אני מתפתה ולוחצת על "תצוגה מוקדמת". נראה לא רע. אולי בכל זאת לא אבדתי.]

ובכן: חיי זורמים להם בשקט, שלא לומר בסטטיות איומה. אני שונאת לעשות את זה, אבל הנה – זה קצת כמו בשיר הכי ידוע של דמיאן רייס שמתחיל במילים: And so it is: just like you said it would be – life goes easy on my, most of the time.

אז מה אתם יודעים, לפני שבועיים ציינתי שנה לשירותי הצבאי, נגעתי בקיר, הפכתי תקליט או שעון חול, התחלתי לספור לאחור – you name it. לפני שנה עוד עמדתי עם מדי ב' ונשק ארוך בבסיס טירונים באמצע שום מקום והתחננתי שיגיע הבוקר ועמו סוף השמירה. היום אני מכלה את ימי בבסיס באמצע של כל מיני מקומות, מחכה שיגיע הערב ועמו סוף של עוד יום. כבר תהיתי כאן על מוזרתו של הזמן בצבא, ובכל זאת; השעות במשרד ארוכות מנשוא, השבועות ארוכים-ארוכים ויום חמישי הוא מטרה בלתי מושגת, אבל החודשים עוברים בזה אחר זה ובמהירות מבהילה כולם דומים כל כך. ועכשיו יש לי שני פסים על השרוול ו(כמעט) עוד שני שקלים בחשבון הבנק, ויש לי הפריווילגיה להסתכל על בנות שהתגייסו לפני יומיים ולגחך לעבר הנעליים החדשות, הסגורות והמכוערות שלהן.

אני לא חושבת יותר מדי על הדבר הזה בסוף הדרך: השחרור (איזה מילה גדולה), כמו שלא חשבתי עליו לפני שנה. עדיין אין לי מושג מה אני הולכת לעשות עם עצמי ברגע שאזדכה על הציוד בבקו"ם. אין לי מושג. אם אחליט להתחיל ללמוד (ללמוד מה?) יהיו לי חודשיים וחצי בלבד של הפוגה. אם לא אתחיל ללמוד תהיה לי יותר משנה, לפחות. אני מפחדת פחד משתק ממש מהחיים האמיתיים, מעבודות מזדמנות, מטיול ומחופש ,מעצמאות, ומעצמי. אז בינתיים החלטתי לא לחשוב על שום דבר – או לפחות לגרש את המחשבות עד כמה שאפשר, להתרכז רק במה שיש לי עכשיו. בנאלי, אני יודעת.

כאן ועכשיו אני לא מתלוננת. באמת. אני משכנעת את עצמי ביעילות מרשימה למדי (אני מופתעת מעצמי) אבל רוב הזמן זה עובד. בחיי שאני מרוצה, ולרגעים אף מאושרת באמת (ואושר הוא הרי תמיד רק רגעי אז באמת שכאן הכל בסדר). אני מתעבת את השגרה האיומה שלי אבל הרגעים האלה מפצים על הכל, ויש אפילו דקות ארוכות שבהן אני לא מרגישה שום דבר פרט לשלווה, ואני לא צריכה הרבה יותר מזה.

אה, ושנה טובה (אם עדיין יש כאן מישהו).

אני לא הולכת לשום מקום. (או לפחות: אני מבטיחה להשתדל).